כאב נפשי

למי מאיתנו שלא חווה מוות של אדם אהוב, ביצע מעבר חד בחיים שלו, ויתר על דבר שהיה קשור אליו עד מאוד; כל אלה מעלים תחושות קשות של איבוד העצמי, ובפרט, כאשר אותו הדבר שכבר אינו חלק מחיינו היווה רכיב מרכזי בתחושת העצמי שלנו. נוכח השינוי שעלינו כעת לבצע, נראה כי ישנה מלחמה עיקשת בין הרצון שלנו להישאר כפי שהיינו, לבין חוסר היכולת שלנו לעשות זאת, וללמוד לקבל את תחושת העצמי החדשה שלנו. הוויתור הזה אינו פשוט כלל וכלל. ישנה מערכה שאנחנו צריכים לצלוח אותה, או למעשה, מוכנים להפסיד בה. בתיאור האמור ניתן לזהות את הקושי שמדגימה המטופלת של פרופ' אורבך בקושי שלה בלקבל רגשות קשים, מחשבות שנחוות כזרות, תהליכים נפשיים טבעיים המתרחשים ומבקשים מענה. התנגדות לתהליך התוך-נפשי מגיעה בשלב כזה או אחר, ולעיתים עד כמה שננסה לאפשר לתהליך הזה לקרות מעצמו, נראה כי ההתנגדות עולה בעל כורחנו. כמעין תחושה כי הגוף והתודעה לא צריך את עזרתנו בלהבין כי השינוי הממשמש ובא זרים להם ואינם נעימים. אני זוכר, ועודני חווה זאת, כיצד ישנם ימים שאני מרגיש כאב נפשי כה חזק, עד כי אני באמת ובתמים מאמין כי יכלה אותי עד תום. אני מזכיר לעצמי, פעם אחר פעם, כי התחושה הזו טבעית, והיא תוצר של היסטוריית החיים שלי- הטראומות שאותם חוויתי בילדותי, האובדן של אמי היקרה, והניתוק מהבית וממה שהוא ייצג עבורי. חשוב להחזיק חזק ברגעים קשים אלה, ולא לוותר למרות התחושה העיקשת כי כדאי להרפות מהחיים.